מה מהנה יותר מלשבת בסוכה? לבנות אותה. נכון שהיום אפשר לקנות סוכות אינסטנט עם מוטות, יריעות (מקושטות!) ואפילו סכך, אבל זה עדיין כיף.

כמי שחיה בדירה בעיר, עם מרפסת קטנה, ההנאה הזאת אינה עוד מנת חלקי וגם ילדיי לא עוברים את החוויה הזאת, אבל לפחות אנחנו מקפידים על ארוחת חג במרפסת, כדי להרגיש כמעט כמו בסוכה, וכמובן שהילדים שלי חייבים לשמוע כל שנה מחדש את הסיפורים שלי על ילדותי בקיבוץ. ואם נמאס להם – זאת בעיה שלהם…

אז ככה: אצלנו בקיבוץ נהגו לבנות סוכה גדולה ליד חדר האוכל, סוכות שכונתיות וגם סוכה לכל אחד ואחד מבתי הילדים. אל בניית הסוכה בבית הילדים הוזמנו כל ההורים וזה זכור לי כחגיגה של ממש. המלאכה החלה אחר הצהריים. האבות, כמובן, הופקדו על מלאכת הבנייה: העמדת השלד שנבנה מקרשים שהובאו מהנגריה, חיבור הסדינים שהובאו מהמחסן כדי ליצור את הקירות והכנת הסכך מענפים שה"נויניק" (אבא שלי) דאג לספק. בינתיים ישבו האמהות והילדות בתוך בית הילדים (שוויון בין המינים היה בעיקר בתיאוריה) והכינו קישוטים לסוכה: שרשראות נייר, ציורים, תמונות של ארבעת המינים, פנסים מבריסטול ועוד. כשהכל היה מוכן הועברו שולחנות האוכל והכיסאות מבית הילדים אל הסוכה, ושם בילינו את רוב החג.

את הסוכות השכונתיות בנו מתנדבים מכל שכונה ובמהלך החג התארחו חברי הקיבוץ בסוכות השונות ונבחרה הסוכה היפה ביותר.

אחרי שגמרנו להתגאות ולהשוויץ בסוכות שלנו, לקחו אותנו בדרך כלל לראות את הסוכות בקיבוץ הדתי סעד, הסמוך אלינו. שם בנו סוכת ענק ליד חדר האוכל וכל החברים נהגו לאכול בה, ורק בה, שלוש פעמים ביום. כמה קינאנו בהם. אחר כך יצאנו לסיור בין בתי החברים בקיבוץ הדתי וגילינו שהם, בניגוד אלינו, בונים גם סוכה אישית לכל משפחה ואפילו מקפידים לישון בה!

אח, היו ימים! כשאני נזכרת בכל זה עולים בי הגעגועים לא רק לילדות אלא גם לביחד של הקיבוץ ולהנאה של העשייה יחד. אולי השנה אציע לכמה חברים שמצוידים גם בגינה, גם בנוסטלגיה וגם במוטיבציה לבוא אליהם ולעזור להם לבנות, לקשט ולארח. הרי אושפיזין זה מצווה, לא?