מדרכות חמות מתחת לרגליים יחפות (וסבתא שמרחה מרגרינה על עור כפות הרגליים המתקלף), מדשאות ירוקות עם רעש של ממטרות, עגלים עגולי עיניים ברפת, אפרוחים צהובי פלומה בלול, פיקניק של ילדי הגן בצל עצי התפוזים בפרדס, דלי של מים מעל דלת הכניסה לבית הילדים, ממתין ל"שומרת הלילה" שתבוא, כדי ליפול עליה לקול צחוקנו הפרוע.

הילדות שלי בקיבוץ צבועה בצבעים חמים ושמחים. לא נעים לי להודות, אבל אין לי שום טראומה. לא מהעבודה הקשה בענפי החקלאות והשירותים, לא מהחיים האינטנסיביים בקבוצת הילדים, לא מהמטפלת וגם לא, רחמנא ליצלן, מהלינה המשותפת.

לא הייתי מתנגדת שילדיי יחוו את הילדות שאני חוויתי, חוץ מהלינה המשותפת כמובן. וההסתייגות הזאת אינה בגללם, אלא בגללי. אני כאימא רוצה את הילדים לידי, חושבת מה הפסידו הורינו כשלא זכו לשמוע את טיפוף הרגליים הקטנטנות של הילדים המגיעים בבוקר למיטת ההורים ומתכרבלים שם לכמה דקות של אינטימיות מתוקה.

הקיבוץ גידל אותנו בחום ובאהבה, אנחנו גמלנו לו בעזיבה המונית. למה עזבנו? כי לא רצינו שהקיבוץ יחליט בשבילנו, כי רצינו ללכת בדרכנו, כי הפכנו קפיטליסטים כמו כל המדינה סביבנו ורצינו להגשים את עצמנו (כלומר: קריירה וכסף), "לעשות לביתנו" ולא לקיבוץ. ההורים שלנו הצטערו אבל הבינו, היו כאלה שאפילו עודדו את הבריחה מהספינה הטובעת. הם עצמם נשארו במפעל חייהם, שהפך למושבת זקנים.

למרבה המזל הקיבוץ שלי השכיל להבין, מהר יחסית, לאן נושבת הרוח והחלו בתהליכי הפרטה ובעיקר בבנייה של "שכונה קהילתית": שכונת וילות שדייריה אינם חברי קיבוץ אך יכולים ליהנות משירותי החינוך והתרבות שהקיבוץ מספק. בזכות השכונה הזאת מדרכות הקיבוץ שוב שוקקות חיים, בתי הילדים שוב מלאים. הקיבוץ, כמקום יישוב, ניצל. יש מי שיגיד שהוא כבר לא קיבוץ. ייתכן, אך הוא לפחות חי וקיים, ואתם – קיראו לו כרצונכם. בשבילי הוא תמיד יהיה הבית.