אם יש חג בו כדאי להיות קיבוצניק, זהו שבועות. אין ספק, זה החג של המגזר החקלאי, שסוף סוף יכול להשוויץ קצת במה שיש לו להציע. עד היום חוגגים את חג הביכורים ברוב הקיבוצים ברוב פאר והדר. כל ענף וענף מכין דוכן בו הוא מציג את תוצרתו: מהרפת מביאים עגל בן יומו וכמה כדי חלב, בדוכן של הלול מצייצים אפרוחים צהבהבים ומתוקים, מהשדות מגיעות אלומות החיטה, המטעים מתגאים בפירות הראשונים ואפילו המפעלים מתעקשים להציג משהו מתוצרתם.

ואל החגיגה מצטרפים התינוקות שנולדו בקיבוץ בשנה האחרונה והם עולים בזרועות אמותיהם לבמה, לקול מחיאות הכפיים של הקהל. הבמה מקושטת בלבן וירוק, מעוטרת בפרחים וחבילות קש, השירים ("מלאו אסמינו בר", "שיבולת בשדה" ועוד) זקנים יותר מרוב החוגגים, השולחנות עמוסים במאכלי גבינה, ילדי הגן עם חולצות לבנות וראשים עטורים בזרי פרחים, נושאים על כתפיהם טנא מקושט ומלא פירות וירקות. ולרגע אחד כל הציניות, המצב הביטחוני, המצב הכלכלי, הבעיות החברתיות – הכול נעלם ונשכח, ותחושה של אופטימיות, התרוממות רוח והתחלה חדשה תופסת את מקומם. איזה חג יפה.